
משחק הקוביות
משימת חיי בשנים האחרונות היא ללמוד להאט. אני ממשיכה לחקור ולנסות להבין מה זה אומר. התרגלנו לחיים שבנויים מקוביות ורשימות ארוכות. אני משחקת את משחק הקוביות הזה שנים, מנסה לג׳נגל בין הקוביות - פגישות עבודה, מיילים, הודעות, לקוביות מסוג ״כושר״ או אפילו קוביית ״מדיטציה״. וקובית זמן לעצמי כמו לשבת לבד בבית קפה או להיפגש עם חברה טובה.
איכשהו משחק הקוביות תמיד עוסק בלמקסם, בלהספיק, בלא לאחר. בלעשות עוד שיחה בדרך ולהקשיב לפודקאסט תוך כדי. זה יכול להיות להנדס את הדרך ל… כדי שאוכל הספיק עוד כמה סידורים ולעבור בבית מרקחת ואצל הקצב שיהיה מה לאכול בצהריים ולוודא שלפני הפגישה הבאה יהיה לי בכלל זמן להכין. יש באמת דרך אחרת שבה הזמן לא בנוי מקוביות וריבועים?יש קצב שבו החיים הם קצת יותר עגולים או גלייים? יש זמן שהוא איטי, ונעים וזורם? אני מנסה להבין איך מרגיש זמן שהוא ריק, אבל כאן, בבית ולא על איזה הר, או בקופנהגן או באשראם. לקחתי יום חופש בשבוע ואני בוחרת להשאיר אותו ריק. חוקרת את ההתמסרות שלי ללא נודע. מה בא לי עכשיו? ועכשיו? ואחר כך. גלים, מרווחים, יום של עיגולים.
Ma (間)
ביפן יש מושג יפהפה שנקרא Ma (間), שמתאר את המרווח שבין הדברים, בזמן ובמרחב. זה לא סתם חלל ריק, אלא מרווח שיש לו משמעות בפני עצמו. במוזיקה זו השתיקה שבין הצלילים, באדריכלות זה החלל הריק שמאפשר למרחב לנשום, ובשיחה זו ההפוגה שבין המילים. המרווחים הם לא היעדר של משהו, הם חלק בלתי נפרד מהשלם.
אני אוהבת את הרעיון הזה. הוא מציע דרך אחרת לחשוב על זמן ועל מרחב. לא רק על מה שממלא אותם, אלא גם על מה שאנחנו בוחרים להשאיר ריק.
間 ma (noun, Japanese): pause; gap; interval; space between things
ואולי זה בדיוק מה שחסר לנו ביומנים העמוסים שלנו. לא בהכרח עוד זמן פנוי, אלא האפשרות לתת למרווח להיות מרווח. בלי למהר למלא אותו, בלי להרגיש שצריך לעשות איתו משהו, בלי למדוד את הערך שלו לפי מה שהספקנו. ואולי לפעמים זה מתחיל דווקא בדברים הקטנים. לא לשלוף מיד את הטלפון בתור, במעלית, בין פגישות. לנסוע באוטו בלי להרגיש צורך למלא את הזמן בעוד שיחת טלפון או פודקאסט. לצאת להליכה בלי אוזניות. פשוט ללכת, פשוט להיות.
בת קמפטון

“Everything is waiting in the space in between.” הכול מחכה לנו במרווח שבין הדברים. — Beth Kempton, MA: Japanese Wisdom for a Spacious Life Beth Kempton הסופרת בת קמפטון שאני מאוד אוהבת מהספר הקודם שלה kokoro כתבה על זה ספר שיוצא בפברואר (בדיוק ביום הולדת שלי!) ואני הזמנתי אותו בהזמנה מוקדמת ומחכה ומצפה לו. בטוחה שהיא תביא עוד רבדים ועומקים ואני סקרנית לגלות מה מתוך זה אני אוכל לאמץ אלי לחיים.
זמן גויאבות
בשבוע שעבר קניתי גויאבות אצל הירקן. זה פרי כל כך עונתי, וכל כך אהוב, או שנוא. תלוי את מי שואלים. אני אוהבת את הריח שממלא את הבית, אני אוהבת את הטעם, ואני גם קצת אוהבת שזה ככה נדיר. מעניין כמה התרגלנו שהכול זמין לנו כל הזמן. פירות מכל העולם, בכל עונה, כל שיר שאי פעם נכתב במרחק של לחיצה, ספרים וסדרות שלא נגמרים. אנחנו כבר כמעט לא צריכים לחכות לשום דבר.
אבל יש משהו יפה בלחכות שנה שלמה לריח של גויאבות. זמן גויאבות זה סתיו, וזה קצר, ולכן כל שאיפה עמוקה שממלאת את הגוף בניחוח הזה היא יקרת ערך. כמעט חד פעמית, עד השנה הבאה. לא הייתי רוצה שיהיו גויאבות זמינות וריחניות כל השנה, כי אז הייתי מתרגלת, וזה היה מפסיק להיות מרגש, ומיוחד. וסביר שהייתי שוכחת לעצור ולהוקיר את הזמן המיוחד הזה. כי ההנאה והיופי והאושר נמצאים בדברים הקטנים, ברגעים עצמם, בביס של סתיו, בזיכרונות החרוטים בגוף שהביס הזה מעלה מילדות ובגרות ועונות של שנים אחרות.
מתכון לגויאבות צלויות בזמן זית של ארז קומרובסקי
מי אמר שאפשר לעשות מגויאבות רק קינוחים? תוספת מיוחדת לעוף צלוי בתנור חומרים (4 מנות): 4 גויאבות בשלות 2 כפות שמן זית 2 ענפי טימין לימוני 2 כפות דבש 1 כף גבינת פרמזן מגוררת הכנה:
- מחממים תנור חום של 200 מעלות צלזיוס. חותכים את הגויאבות לרבעים, מניחים בתבנית קטנה, יוצקים עליהן את שמן הזית ומפזרים את עלי הטימין.
- צולים את הגויאבות עד שהן מתחילות להתרכך. מוצאים מהתנור מעבירים לכלי הגשה, מטפטפים את הדבש ומפזרים את הפרמזן.
כאן אפשר למצוא עוד מילים של געגוע של ארז לגויאבה ומתכונים נוספים
ציטוט
ג׳ורג׳ אליוט (George Eliot).to visit us, and we only know them when they are gone.”
- George Eliot, Janet's Repentance, מתוך Scenes of Clerical Life (1857).
רגעי הזהב בזרם החיים חולפים על פנינו במהירות, ואנחנו איננו רואים אלא חול; המלאכים באים לבקר אותנו, ורק אחרי שהם מסתלקים אנחנו מבחינים בכך שהיו כאן. לפעמים אנחנו מזהים את הקסם של רגע רק אחרי שהוא כבר חלף. איך נצליח להאט ולראות את היופי גם בדברים הקטנים של היום יום?
ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות

בשנת 1952 המלחין האמריקאי ג׳ון קייג׳ הציג יצירה בשם 4′33″. פסנתרן התיישב מול הפסנתר ולא ניגן אפילו צליל אחד במשך ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות. אבל היצירה לא הייתה באמת שקטה. הקהל שמע את הרוח, את הגשם ואת הרעשים של האנשים באולם. קייג׳ הפנה את תשומת הלב דווקא לצלילים שאנחנו בדרך כלל מתעלמים מהם.
לסיום
אני לומדת איך נראה יום שלא צריך למלא אותו. איך משאירים מרווחים בלי למהר לסגור אותם, ואיך מתמסרים לקצב שלא תמיד אפשר לתכנן מראש. בינתיים יש גויאבות על השיש, ספר שאני מחכה שיגיע בפברואר, ויום אחד בשבוע שאני מנסה להשאיר בלי תוכנית. לא תמיד אני מצליחה. אבל יש משהו נעים בלחקור איך הופכים חיים מרובעים לקצת יותר עגולים.
S H M O N E



