דלג לתוכן הראשי

S H M O N E

10 בנובמבר 2026

אוכל מקדשים ותשומת לב

אוכל מקדשים ותשומת לב
01

הרהורים

יש לי רצון וצורך שהולך וגדל עם השנים, למצוא את הקצב שלי.להקשיב, באמת, לעצמי. למה נכון בשבילי בזמן הזה. להצליח לבודד ולמסך את הרעשים שבחוץ, את הנורמות, את ההרגלים, את השיטה, את התבניות, את האילוצים… וזה מעניין שדווקא בנקודת הזמן הזו, שבה המכונות וAI מכניסים לחיים שלנו תנועות חדשות שלא הכרנו, ומרגיש שהכל הופך עוד יותר מהיר, ורועש, ומציף ולא צפוי, ומתחיל להיות קשה להבדיל בין אמת לתעתוע של המציאות, הרצון הזה להתקרקע, להתחבר לאינטואיציה, לגעת בחומר, להקשיב ללב, הולך ומתגבר.

כאילו (או באמת) שני כוחות חזקים ומנוגדים פועלים בעולם, ונדמה שזו תנועה של קדימה ואחורה, של קידמה וקדום, של חדש וישן. אבל דווקא המתח הזה מעורר אצלי כמיהה להיזכרות, ורצון לחקור ולהעמיק ולטפח קצב חדש שבו אני משלבת בין העולמות. בשביל להצליח בזה אני מרגישה שבמקום התנועה שהתרגלתי בה כל כך הרבה שנים של לנסות להספיק, לעשות מספיק, לקדם המון דברים בכל מקום, בבת אחת. במקום להצטיין, לצפות לתוצאות מרשימות, למחמאות, אני מבקשת להצליח לנשום נשימות עמוקות, ולמשוך קצה חוט אחד מתוך סבך של חוטים שמונח לפני, של רצונות, וסקרנות, וחלומות. חוט אחד שיש לי כמיהה ללמוד אותו, ולהעמיק בו ולחקור לעומק. שיש בו יופי, ופוטנציאל להרחבת הלב, ויש בו לימוד וחכמה שאני מרגישה הזמנה להעמיק בה, ואולי - לא כי אני צריכה, אלא כי יבוא לי, להתנסות ולהכניס משהו ממנה לחיים שלי.

02

ג׳יונג קוואן

יש פרק בסדרה המופלאה Chefs Table ב Netflix, שראיתי המון פעמים, מהופנטת מהיופי, מהפשטות, מהתדר שמצליח לעבור גם דרך מסך הטלויזיה. בפרק משתתפת השפית נזירה ג׳יונג קוואן שמתגוררת במקדש באיק-יאנג-סה (Baekyangsa) בדרום קוריאה. פילוסופיית הבישול שלה היא שאוכל הוא אמצעי לתקשורת, מדיטציה והבעת תודה. סוג האוכל שהיא מבשלת הוא טבעוני לחלוטין, מבוסס על ירקות שהיא מגדלת בעצמה או קונה בסביבה הקרובה, בלי שימוש בחמישה תבלינים חריפים או מגרי תאווה (שום, בצל, בצלים ירוקים, עירית וכרישה) כדי לשמור על תודעה שקטה.

היא לא מגדירה את עצמה שפית אבל היא קיבלה הכרה משפים בכירים בעולם והוזמנה לבשל במסעדות מובילות בעולם. היא לא למדה במוסד קולינרי וכל חכמת הבישול שלה נובעת מהמסורת, מאינטואיציה וחיים שלמים של אמנות שהיא התמחתה בה יום אחרי יום אחרי יום.

בצפייה בפרק אפשר לראות את הסבלנות האינסופית, את ההקשבה ותשומת הלב, את הקצב שבו היא חותכת את הירקות, מבעירה את האש, טועמת, בוחשת, מבשלת.

התהליכים במטבח של ג׳יונג הם איטיים, לוקח שנים של סבלנות לחכות לרוטב סויה או קוג׳י שיהיה מוכן. האוכל הוא כמובן טרי ועונתי בהתאם למה שגדל בגינה שלה בחצר שבמקדש או בשוק המקומי. התנועות שלה איטיות, הבישול שלה הוא סוג של מדיטציה.

ג׳יונג כבר לא צעירה, היא מתנועעת בחן, עושה כל יום תרגילי בוקר בכל מזג אויר, הולכת לכפר הקרוב ברגל, תנועה היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלה.

אוכל מקדשים ותשומת לב

האוכל שלה הוא הזנה. זה כל כך הרבה יותר מלספור כמה חלבון יש במנה, זה גם הרבה יותר מהטעם או המרקם או הריח. יש חלק בתוכנית שרואים אותה מכינה פטריות שיטאקי, הכי פשוטת לכאורה, אבל הדרך שבה היא מבשלת, בתשומת הלב, בקצב, ברגש, היא מהפנטת.

אוכל מקדשים ותשומת לב

באוכל יש אנרגיה. באהבה ששמים בתבשיל יש אנרגיה, באדמה שהצמיחה את הירק או הפרי יש אנרגיה, באופן האכילה שבה אנחנו יושבים לאכול, יש אנרגיה. בסביבה שבה אנחנו אוכלים יש אנרגיה. כל אלו מזינים את כל התאים שלנו באיכויות שמזינות ומטפחות ומאזנות ומבריאות אותנו.

03

זנבו שייני

ביוני לפני כשנה וחצי הייתי בזנבו שייני באוואג׳ה ביפן, בביקור שלי שם הגישו אוכל שהוכן לפי עקרונות מטבח Zenbo.הדבר הראשון שמאפיין את האוכל שאכלתי שם הוא יופי ואסתטיקה שפוגשים את כל החושים. חמישה עקרונות לצורת הבישול הזו.

  1. לא אוכלים בעלי חיים, ברוח הזן בודהיזם
  2. לא משתמשים בסוכר, במקום משתמשים במתיקות טבעית מפירות וירקות וcondiments יפנים כמו מירין וamazake
  3. לא משתמשים בקמח חיטה כדי להפחית ככל הניתן עומס על הגוף ולעודד התחדשות ואיזון.
  4. לא משתמשים בשמן. בניגוד למטבחי הזן בודהיזם הם לא מטגנים או מקפיצים את האוכל.
  5. משתמשים בתיבול מסורתי שמיוצר בשיטות מסורתיות.

התפריט בנוי ממרכיבים וצורות בישול שמעודדות איזון פנימי ו wellbeing. התפריט הוא כמעט מניפסט של תשומת לב. מדהים לראות איך הארוחה היא סיפור. האורז המקומי, הירקות העונתיים, הטופו המאודה, המוצ'י מחלב סויה, האטריות והאמאזקה. אין כאן ניסיון להרשים באמצעות חומרי גלם יקרים או מנות מורכבות. יש מחשבה על המקור, על העונתיות, על אופן ההכנה ועל האסתטיקה.

אוכל מקדשים ותשומת לב

הארוחה בזנבו שייני היתה חלק בלתי נפרד מחוויה גדולה יותר של השהייה במקום יוצא דופן ביופי שלו, בטבע שמסביב, בתרגול של היוגה לפני האוכל. כל אלו היו הכנה של חזרה פנימה וחיבור לכל החושים. אני זוכרת שהתיישבתי לאכול היה שקט דממה. אכלתי לאט, כמו לא רוצה שכל זה ייגמר, וגם בניסיון להבין את המורכבות של הטעמים הלא מוכרים, את הפשטות והתחכום. את החכמה שבסדר של המנות, את היופי והירידה לפרטים הקטנים.

אוכל מקדשים ותשומת לב
אוכל מקדשים ותשומת לב
אוכל מקדשים ותשומת לב
04

רפואת העתיד

על העטיפה של הצ׳ופ סטיקס היה ציטוט של אדיסון. איכשהו למר אדיסון יש תפקיד בחיים שלי ואני פוגשת אותו שוב ושוב בהיבטים שונים של החיים שלי (תמונה שלו פותחת את ההרצאה שלי כשאני ״מאשימה״ אותו בהמצאת הנורה ושיבוש הקצב האנושי) הפעם אני מסכימה ומעריצה את היכולת שלו להיות כזה חדשן וחוזה פני עתיד.

בריאיון לעיתון St. Louis Post-Dispatch, שפורסם ב־1 בינואר 1903, הוא אמר: The doctor of the future will give no medicine, but will instruct his patient in the care of the human frame, in diet and cause and prevention of diseases.” כלומר: ״רופא העתיד לא ייתן תרופות, אלא ינחה את מטופליו כיצד לטפל בגופם, באמצעות תזונה והבנת הגורמים למחלות והדרכים למנוע אותן.״

זה מעניין, כי זה בדיוק התפקיד של רופאי העבר, וכל תורת הריפוי הסיני, רפואת האיורוודה ותורות קדומות מושתתות על העיקרון של הזנה תזונה ואורח חיים כדרך למניעת מחלות. וכמובן ללא בדל הסתייגות מהחשיבות של תרופות ורפואה מודרנית לטיפול במחלות ומצבים אקוטיים. גם כאן התנועה המשולבת של קידמה וקדום ואיזון מתקן של הגדלת התעסקות health care כדי שנפחית ככל האפשר את הצורך לטפל במחלות כרוניות על ידי פרואקטיביות ואורחות חיים.

אוכל מקדשים ותשומת לב
05

צידה לדרך

אני יושבת מול הלפטופ שלי ומנסה להיזכר באיכויות של החוויה, עוצמת לרגע את העיניים ונזכרת בתחושת ההודיה וההשתאות. אני חושבת שאם יש משהו שהייתי רוצה להגדיל בחיים שלי, כאן ועכשיו זה תשומת הלב. ממש לשים את הלב שלי בפעולות הקטנות של היום יום. לבחור במודע רגעים ביום שאני מניחה את כל כולי. לא ממקבלת. לא מקשיבה לפודקאסט, לא מטרידה את המוח העסוק שלי במחשבות ופתרונות. לבשל בתשומת לב. לאכול בתשומת לב. אולי לא כל הזמן, אבל לנסות כמה שאני יכולה. זאת התחלה.

06

שיר

אתמול ישבתי בפינת האוכל בבית ובהיתי בתמונה של השיר היפה והחכם הזה של לאה גולדברג. תזכורת, תמרור, תורת חיים.

אוכל מקדשים ותשומת לב
07

מתכון

בשיטוט ברשת מצאתי מתכון של הפטריות שהכינה ג׳יאן בתוכנית, עדיין לא הכנתי אותו אבל מתכננת בקרוב, כשיהיה לי רגע לעשות את זה בתשומת לב.

פטריות שיטאקי בבישול איטי ברוטב סויה וסירופים מותססים המרכיבים: 12 פטריות שיטאקי טריות, שתי כפות רוטב סויה, שתי כוסות מים, שתי כפות שמן פרילה, שלוש כפות סירופ אומיג'ה (פירות יער קוריאניים), שלוש כפות סירופ אורז, כף שמן שומשום ומעט מלח ים.

ההכנה בקצרה: מאדים קלות את הפטריות, ואז מבשלים אותן במים, סויה ושמן פרילה. כשהנוזלים מצטמצמים לחצי מוסיפים את הסירופים, וממשיכים לבשל על אש נמוכה תוך כדי מזיגת הרוטב על הפטריות, עד שהן סופגות את הטעמים ומקבלות ברק. מסיימים בשמן שומשום.

במקור מציעים להחליף את סירופ האומיג'ה במולסת רימונים, כך שאפשר לנסות גרסה ביתית גם בלי כל חומרי הגלם הקוריאניים.

08

לסיום

בסוף כל החוטים האלה נפגשים ברעיון פשוט אחד: הדרך שבה אני נוכחת בפעולות היומיומיות. אני אוהבת לחשוב שאפשר לקחת איתנו משהו מחוכמת המקדשים ותרבויות רחוקות. לא בהכרח את הכללים או את הטקסים, אלא משהו מההקשבה, מהסבלנות, מהכבוד לחומר, לטבע ולזמן שלוקח לדברים להבשיל. אני מזמינה את עצמי, ואתכם, להמשיך לחפש את הרגעים הקטנים האלה, שבהם הדברים הכי פשוטים של החיים הופכים לאימון בהתבוננות, בתשומת לב, ולאט לאט לדרך חיים.

S H M O N E

הרשמה לעדכונים

עוד מהבלוג